משמורת

חוק הכשרות והאפוטרופסות קובע כי הוריו של קטין (ילד שטרם מלאו לו 18 שנים) הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, במשותף, כאשר בהעדר הסכמה בנושא מסוים (טיפול רפואי, בחירת מוסד חינוכי, אופן ניהול נכסי הקטין), תובא הסוגייה להכרעה שיפוטית.

גם כשמתגרשים, האפוטרופסות של שני ההורים לא נפגמת, חרף העובדה כי ייתכן והמשמורת הפיזית תוענק להורה אחד בלבד, אולם אין בכך כדי לאפשר לאותו ההורה לקבוע באופן בלעדי בסוגיות חשובות אלה.

החוק קובע כי ילדים מתחת לגיל 6 יועברו אוטומטית לחזקת האם (חזקת הגיל הרך) אולם עם השנים כורסמה חזקה זו ע"י הערכאות השיפוטיות וכיום כל מקרה נבחן לגופו וחזקה זו איבדה מעצמתה, גם לאור המלצות ועדת שניט לביטולה.

שופטים רבים בישראל מעדיפים שלא להעניק את התואר "משמורן" למי מההורים, ולקבוע "אחריות הורית משותפת", והמונח "הסדרי ראיה" אט אט מוחלף במונח "זמני שהות", וזאת מתוך הבנה כי במקרים רבים נכון יותר לילדים לחלוק את זמני השהות שלהם בין שני הבתים בצורה שווה (או כמעט שווה), ועל כן במקרים אלו הטרמינולוגיה הישנה אינה רלוונטית עוד.

סוגיית המשמורת (והיקף הסדרי הראיה) משפיעים בצורה ישירה על גובה החיוב במזונות הילדים, והדבר מהווה נקודת חיכוך מהותית בין זוגות שנמצאים בהליך גירושין, וזאת הפכה קאוטית עוד יותר לאחר פסיקת בג"ץ בבע"מ 919/15, שקבעה הלכה תקדימית לפיה במקרים בו המשמורת משותפת, זמני השהייה זהים, וההורים משתכרים באופן דומה, ייתכן ביטול חיוב האב במזונות עבור ילדים מעל גיל 6 (למעט תשלום חלקו בהוצאות חינוך ובריאות).

ניהול נכון של הליך הגירושין, לרבות בחירת האכסניה המתאימה לניהול ההליך (בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה), עשויה להשפיע בצורה דרמטית על זהות ההורה המשמורן, וכפועל יוצא גם על החיוב במזונות.

____________________________________________________________________
האמור באתר זה מהווה מידע כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני